משמעות ההצלחה בלימודים
המסגרת הלימודית היא מסגרת משמעותית ביותר להתפתחות הרגשית של כל ילד וילדה. זו מסגרת רבת שנים ושעות, שבה נדרשים ילדינו, כבר בהיותם רכים בשנים, לספוג את המיומנויות הבסיסיות הנחוצות להם לחיים ומעבר לכך לקלוט ולהכיל הררי מידע מורכב, מגוון, מפולפל ומאתגר, שלא תמיד עומד בראש מעייניהם.

אחריות כבדה ביותר מוטלת על כתפי העוסקים בהוראה ובחינוך ועל ההורים: לגרום לכך שהמסגרת הלימודית תיתפס בעיני הילד/ה, בעיקר בצעדים הראשונים, כמסגרת חווייתית, מהנה, נעימה, חמה, מכילה ומסקרנת. מחובתנו לדאוג לכך שהמסלול הלימודי הארוך והמייגע לעיתים, יעניק  לילדינו, לא רק מידע אינסופי, אלא אמונה רבה בעצמם וביכולתם הלימודית.

למידת ההצלחה של ילדכם במסגרות הלימודיות תהא השפעה רבה על הדרך בה הוא יתפוס את עצמו בעיני רוחו וכל עתידו ייצמח או יקרוס בזכות או בגלל הדימוי העצמי שהוטמע בו.  לילד הרואה את עצמו כתלמיד מוצלח יש סיכוי רב יותר להצליח בכל תחום בחיים, מאותו ילד שאינו רואה את עצמו כך. לדימוי העצמי הגבוה או הנמוך יש נטייה חסרת פשרות: להתגשם שוב ושוב.

הגורמים לקשיי למידה

בשלות

הלמידה נחשבת לתפקוד הקוגניטיבי הגבוה והמורכב ביותר של המוח. בשנה הראשונה והשנייה ללימודים,

לא כולם בשלים לתהליך המורכב הזה באותה מידה. ישנם ילדים הזקוקים למעט יותר זמן ועם גישה מיטיבה ומידה רבה של סבלנות מצד המורים וההורים הקשיים הללו יחלפו בבוא העת.

נסיבות סביבתיות

חוויות שליליות שילד חווה בסביבתו הקרובה, דהיינו במשפחה, או במסגרת הלימודית עצמה, ישפיעו על המערכת הרגשית של התלמיד/ה, על מידת הקשב והריכוז ועל המוטיבציה שלו ללמוד ולהתקדם בחיים. התייחסות טיפולית מעמיקה לסיבה החיצונית שיצרה את הקושי תתרום רבות לצמצום הפער הלימודי בין התלמיד/ה לסביבתו/ה.

לקויות למידה

אלו קשיים הנובעים מגורם קוגניטיבי פנימי שאין לו קשר לאינטליגנציה של הילד/ה. יש מגוון גדול של לקויות למידה, הבאים לידי ביטי בדרכים שונות ובדרגות שונות. לקות הלמידה השכיחה ביותר (80%) היא הלקות בקריאה הקרויה: דיסלקציה. זיהוי מוקדם של לקות למידה וטיפול הולם שלא יותיר בצד את הפן הרגשי יחסכו מהילד/ה שנים רבות של תסכול וסבל רב.

הטיפול במסגרת ‘שערי הצלחה’

בשערי הצלחה אנחנו נותנים מענה לקשיים הרגשיים הגורמים לקשיי הלמידה או נובעים מקשיי הלמידה.

וכשיש צורך אנחנו דואגים לחבר בין גורמים ולמצוא פתרון הולם לקושי הלימודי עצמו.

לקביעת דרכי הטיפול אנו עורכים שני אבחונים מדויקים וממצים:

1. אבחון דידקטי
2. אבחון מוקסו

באמצעות אבחון המוקסו אנו בודקים 4 פרמטרים: קשב וריכוז, תזמון (משליחת הפקודה על ביצוע המשימה) אימפולסיביות והיפראקטיביות. לילדים הלוקחים כבר תרופה לקשב וריכוז אנו ממליצים לעשות שתי בדיקות: האחת עם התרופה והשנייה בלעדיה.

המבחן נותן את כל האותות הנדרשים לפיענוח מקצועי של קשיי הלמידה וההתנהגות של הילד. לאחר הפיענוח אנחנו מחליטים האם יש לשלוח את הילד/ה לנוירולוג ופותחים מצדנו בטיפול התומך – הרגשי.

המחויבות שלנו

אנו, צוות ‘שערי הצלחה’, מחויבים ליצור לכל ילד וילדה החווים קושי לימודי, בין אם הגורם לכך הוא חיצוני או פנימי, סולם הזדמנות חדש וגבוה לחיים. אנו מחויבים לחולל נס בדימוי העצמי הנמוך של כל הנתקלים בקשיי למידה ולהעניק להם חוויות מתקנות שבהן הם יחוו הצלחות רבות שתאפשרנה להם לגשת ללימודים מנקודת מבט של הערכה עצמית גבוהה. אנו מחויבים לפתוח בפני כל ילד וילדה את שערי ההצלחה!

טיפול רגשי לילדים לאומית

שני מעגלי הקושי והטיפול

הסיבות למצוקה רגשית של ילד/ה עלולים לנבוע מקושי פיזיולוגי בדיבור, בתנועת הגוף בתפקוד הכללי, במצב הלימודי ומהמצב המשפחתי והחברתי.  מאידך קשיים פיזיולוגים, תנועתיים, שפתיים, לימודיים, משפחתיים וחברתיים יכולים לנבוע ממצוקה רגשית. אלה שני מעגלים הכרוכים זה בזה ומעצימים זה את זה וכל טיפול שאמור לחול שינוי ולהעלות את הילד/ה על דרך ההצלחה חייב להתבסס על מתן מענה לכל אחד מהמעגלים. ב’שערי הצלחה’ אנחנו מטפלים בצד הרגשי ועובדים בצורה הדוקה עם קופת חולים לאומית הנותנת מענה מקצועי  והולם לליקויים ולקשיים הפיזיולוגים, בין אם הם נוצרו כתוצאה ממצוקה רגשית או שהם דבר מולד.

טיפולים עוקפים

הטיפול הרגשי בשערי הצלחה עוקף את ליקויי התקשורת ואת קשיי הגוף  והנפש על ידי שימוש באמצעים שונים ומגוונים הקיימים בזכות עצמם והם אינם קשורים לתהליכים טיפוליים כגון|: ספורט, אומנויות, משחק, מוזיקה,  גינון ועוד. התחומים הללו לא גויסו בעבר לטובת עולם הטיפולים, אך בשנים האחרונות התגלה הכוח המרפא העקיף והמעולה הטמון בהם. הילד אינו חש שהוא הולך לטיפול אלא לחוג מהנה ומאתגר /שנבחר עבורו בתשומת לב על ידי היועצים   של ‘שערי הצלחה’ ההורים והילד/ה עצמו/ה. התחום חייב לתת מצד אחד את המענה ההולם ביותר לקשיים הספציפיים של הילד/ה, ומן הצד השני להיות גם מותאמים לנטיות הלב של הילד/ה. תוך כדי הפעילות הנעימה יש באפשרותו של המטפל לבחון את הילד ולהכיר את עולמו מבלי לשאול שאלות מבלי להתערב.  כל שאלה שתשאל וכל התערבות ייעשו במידה רבה של עדינות ואך ורק במידת הצורך.

הצעד הראשון

הצעד הראשון בטיפול רגשי הוא בניית התכנית הטיפולית המבוססת על שאלון שההורים יתבקשו למלא, כדי שנוכל להכיר את הילד/ה ואת כל האתגרים שבפניהם הוא עומד ואחר כך ראיון מעמיק יותר עם ההורים והיכרות חוויתיית עם הילד/ה. בשערי הצלחה מגוון הטיפולים הוא כה גדול שאין ספק שנמצא את הדרך הנכונה ביותר עבורכם והשיתוף עם קופת החולים הכולל ישיבות משותפות והתייעצויות יאיץ את הטיפול ויביא להחלמה הנפשית והגופנית הנכספת .

המלצתנו החמה

ההמלצה המופנית כמובן להורים באה לומר בדרך שאינה משתמעת לשני פנים, כי מדובר בדיני נפשות. מצוקה רגשית טומנת בחובה סכנות ומכשולים שילוו את הילד/ה לאורך כל החיים, אם הם לא יטופלו בזמן. לטובת היקרים לכם מכל, שימו לב למה שמתחולל בנפשם, בליבם ובגופם. שימו לב לכל  קושי ולכל שינוי שחל  בהתנהגותם, במצב רוחם, בקשרים על החברים, במוכנותם לבטא את תחושותיהם, בכישורים הפיזיים והשפתיים וכ”ו. התגלה איזשהו קושי או שינוי לרעה. בואו להתייעץ עמנו והקדימו את התרופה למכה.
הייעוץ אינו כרוך בתשלום ומטרתו לקבוע: מאין נובע הקושי? האם נדרש טיפול? מהו הטיול האופטימלי שיביא מזור לנפש הילד/ה ולכל התופעות הנלוות.

זכאות לטיפולים בקופות חולים לאומית:

מבוטחי לאומית זהב זכאים ל30 טיפולים בשנה.
יש צורך להביא התחייבויות תמורת 45 שקלים שמשולמים בקופה.

אם אתם בקופת חולים לאומית

ורוצים לטפל בילד שלכם, כאן המקום שלכם לעשות את זה בצורה מקצועית, ולקבל את הסבסוד שמגיע לכם מקופת החולים.

מלאו את פרטיכם כאן בטופס, ונציג מטעמינו יצור אתכם קשר בהקדם.

החומר האנושי אינו חסין אש. התייחסות חיובית ומשוב חברתי היא חיונית עבורנו, בהעדרם ניפגע, ואז… המערכת כולה עלולה להיכנס לסחרור ולתסבוכת.  כיצד להיחלץ מכך בדרך נבונה, והאם באמת ניתן ‘להתעלות’ מעל כל פגיעה. כל זה במאמר לפניכם.

…למה הוא כל כך נכנס בי? ועוד בצורה כל כך מחפירה. מה עוללתי לו? כך הסתובבתי סביב עצמי, מושפל ואכול מרירות, וממאן להירגע. …לפתע אני רואה מולי את פנחס, זה שבשלו כל הסער, וחיוך רחב מרוח על שפתיו, חיוך של מנצחים – כך הוא נדמה בעיניי על כל פנים.

אוי לי, כעת לא זו בלבד שהוא הצליח לפגוע בי, עוד הצליח לתפסני בקלקלתי כשאני ‘מפורק’ והלום פגיעה?! מיד ידעתי, היה לא תהיה! תיכף החזרתי לו גם אני חיוך רחב – יותר רחב משלו. אמנם בתחילה זה יצא חמוץ במקצת אך רק לשבריר של שניה, כי לבסוף כבר שכחתי לגמרי מהפגיעה, סליחה, מעולם לא חשתי אותה. בינתיים הוא הספיק להתקרב אלי, וכשכולו השתתפות בצער כביכול ביקש את סליחתי על פגיעתו בי. מה עניתי לו אם לא כך: “א-נ-י נפגעתי? ממה בדיוק?!”

רק כך הוא יבין שאני לא כ”כ פגיע ובעל אישיות רופסת, ויתכן אפילו שבאופן כזה ‘אתרגל’ באמת לא להיפגע כלל מהיום? מי יודע…

בין פציעה לפגיעה

קרה פעם שנחבלתם קצת? נחתכתם מחפץ חד? אין הכוונה דווקא למקרים קשים של פציעה בנסיבות חמורות ה”י, אלא ל’תאונות עבודה’ קלות שקורות במשפחות הכי טובות פה ושם. במקרה שכן, כיצד הגבתם? כל אחד וסוג התגובה שלו, תלוי בין היתר גם באופי הפציעה ודרגת הכאב. בכל זאת הרשו לי לקבוע ברמה גבוהה של וודאות שהייתם מודעים לכאב שחשתם, מה שגרם מן הסתם גם שתטפלו בעניין, ז.א. לחבוש את הפצע, ללכת לרופא במקרה הצורך וכדו’.

ברשותכם נוסיף כעת עוד שאלה קטנה: נניח שהחלטתם שאין זה לרוחכם להרגיש את הכאב, האם הדבר אכן גרם שלא חשתם אותו?…

ובכן, אם השאלות נראות לכם מגוחכות, אתם מוזמנים לגשת אל המכר הראשון שתפגשו ולהעמיד בפניו שאלה כמעט זהה: מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא נפגע ממאן דהו, כשהכוונה לפגיעה רגשית הנובעת מהתייחסות בלתי הולמת כלפיו. מהי הסבירות שאותו אדם ‘יודה באשמה’, שהוא נפגע רק היום, או אתמול, מהבוס/חבר/שכן או כל מי שרק יהיה…?

האם ישנו היגיון בכך שרק פגיעה פיזית הוא דבר שכל יושבי תבל מרגישים אותה באופן שווה, בעוד שפגיעה נפשית תוקפת רק קומץ קטן של אנשים שלרוע המזל אנחנו בינותם, סוג של מחלה נדירה?… האם האדם מטבעו אינו נפגע כאשר הוא נתקל ביחס מזלזל?

בגיל שלי כבר לא נפגעים, האמנם?

אז בואו ונעשה קצת סדר בעניין. ובכן, אם נתבונן מעט בעולמם של ילדים קטנים נראה שהם בהחלט יודעים להיפגע כשאינם מקבלים את ההתייחסות הרצוי’ מבחינתם. לרוב הם אפילו דורשים אותה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ולעיתים אף באגרסיביות מתונה – כשהצורך גובר וכל הדרכים לא עזרו עד כה… לא רק זאת, ילד קטן לא חש בושה כלשהיא כשהוא חוזר מהגן בוכה על שצחקו ממנו. הוא הרגיש פגיעה והוא הביע אותה. כמה ישר, כמה קל.

טוב תאמרו, מן הסתם תחושות רגשיות הן עניין של גיל. ובכן, צדקתם במקצת, אבל טעיתם בגדול… רגשות הפגיעה והעלבון הינן רגשות בריאות וטבעיות שכל אדם נולד עמן, והנובעות בין השאר מהצורך להרגיש שייך ומקובל – צורך שנמצא בכל אדם מעת לידתו, עד כדי כך שהתנא הק’ חוני המעגל טבע על דבר זה את התבטאותו הידועה: ‘או חברותא או מיתותא’. בקיצור אם לא עלה בדעתכם ש’צריך להפסיק’ לחוש כאב פיזי כי זה שייך רק לחלשים, כך גם מגוחך לחשוב שרק לקטנים ‘מותר’ להיפגע.

כיצד בכל זאת נעלמות אותן תחושות רגשיות? התשובה היא פשוטה: הן אינן נעלמות אלא מודחקות הצידה ונסגרות על מנעול ובריח, ובמקרים רבים עם כיתוב בחוץ: “אין גישה”! למה זה קורה? גם על כך נקבל תשובה ברורה אם נמשיך לעקוב אחר הילד, ובעיקר אחר תגובותיהם של סביבתו הקרובה.

אם נשים לב, נראה שמשפטים כמו: “אל תבכה, ילדים גדולים כבר לא בוכים” או “די לעשות עסק מכל דבר קטן, היה חזק” ו”אתה כבר ילד גדול” שגורים למדי על פיהם של הורים רבים, שלמרבה הצער רובנו נמנים עליהם, ובכן, הילד לא צריך הרבה תבונה כדי להגיע לתפיסה – המוטעית! – שלהביע רגשות זה סימן לחולשה ולקטנוניות. מהר מאוד הוא ‘מפסיק להיפגע’ ולומד לחקות את הגדולים שלצידו, שחיקו אף הם את הגדולים מעליהם. וקבלו את הדור הבא שאמון על הדחקת רגשות!

שימו לב אל הרגש

טעות נפוצה היא שרגש הוא דבר שיש להתבייש בו. גדלנו, ע”פ הרוב, בסביבה שבה לא מחצינים רגש והפנמנו שזה מה שאדם מכובד אמור לעשות. במשך תקופת ילדותנו כשפחדנו מהחושך וממה שעלול לקרות בעקבותיו, וזכינו להסבר מאלף שבגיל שלנו “כבר אין ממה לפחד” הפנמנו מצוין את המסר הסמוי: ‘אם אתה מפחד סימן שאתה קטן. ולכן אם אתה בכל זאת מפחד, אין לך ברירה אלא להסתיר זאת היטב’. תגובות דומות קיבלנו גם כשביטאנו רגשי פגיעה ועלבון, וגם אז למדנו חיש מהר ‘להתבגר’ ולהשיל מעלינו את כל הפגיעות קרי: להסתיר אותן.

המשפטים ששמענו בילדותינו נחרטו בנו כ”כ עמוק, שגם לאחר שנים רבות אנו עדיין ממשיכים לדבוק באותה תובנה שגויה ש: א ס ו ר לבטא רגש, כי אם כן הדבר יעלה לנו ביוקר. ככה התרגלנו בהעמדת הפנים ואף התמקצענו בו; דבר לא מזיז לנו, אחת היא לנו אם מתייחסים אלינו או מתעלמים מנוכחותנו, עד שלפעמים אנו כבר מתכחשים לעצם העובדה שנפגענו עמוקות.

– נושא הדחקת הרגשות הינו נושא רחב היקף שראוי לייעד לו מקום נפרד ויריעה בפני עצמו, כאשר כל סוג ומין של רגש מקבל את ההתייחסות האינדיבידואלי רק לו. אולם כעת נתמקד בעיקר לרגשי הפגיעה והעלבון, ובעקיפין גם לרגשי הכעס והשנאה. –

יהיו שיאמרו: מה פסול יש בלא להביע רגש? ההיפך, הרי בכך אנו בטוחים שרגשות שליליות ובלתי רצויות לא ימצאו ביטוי אצלנו ולא יגרמו נזק, לנו או לסובבים. התשובה היא: אכן, כדי שרגשותינו לא יפגעו בנו ביום מן הימים חשוב, ואפילו קריטי, לתת להן ביטוי.

חשוב לדעת! הרגשות מפעמות בקרבנו ולא נרגעות כל עוד אנחנו חיים ובריאים! מה שאנו עושים בעצם הדחיקה והדחייה הוא בעצם מה שקורה לכל כלי קיבול שסוגרים בו את מוצא הניקוז, ומטעינים אותו עוד ועוד: יום אחד הוא י-ת-פ-ו-צ-ץ!

לא נאריך כעת הרבה בנזקי ההדחקה, אך זאת נאמר: המחיר שאותו נאלץ לשלם המדחיק הסידרתי הוא יקר להחריד. לאט לאט הן פורמות לו את הישוב הדעת והשלווה, והוא הופך לאדם רגזן ונרגן, בעל תגובות מתפרצות ולא צפויות, מה שמשליך לעיתים קרובות על הקשרים שלו עם הסביבה ועם המשפחה. זאת ועוד, אחד המשדר לזולת שהכל בסדר ואפשר להמשיך לדרוך עליו… במשך הזמן יפתח גם רגשי שנאה וזעם על אותם שהורסים לו את החיים, ואם ביניהם יש כאלו החשובים לו, יש לנזק ערך מוסף ועצום! וד”ל.

בקיצור, הרגשות לא נעלמות באמת, ובהעדר אפשרות לצוף על פני השטח הן מצטברות בגוף האדם ועושים בו שמות, הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזיולוגית.

כמובן שאין זה אומר שצריך לתת לרגש לנהל את חיינו ולקבוע את התנהלותנו על פיו, כי אז נדמה כבהמה ח”ו. אדם בר דעת אמור לדעת כיצד להתנהג כדי לזכות בתואר ‘אדם’. אבל אם כלל אינו מודע לרגשותיו, כיצד ירכוש כלים כדי להתמודד עימם?

פרק ב’

דע מה שתשוב

הבנו כבר שגם אם נפגענו הדבר מעיד בס”ה על היותנו אנשים. הפנמנו גם שהדחקת הרגש לא משרתת את האינטרס האנושי בשום אופן וצורה. מהי הדרך המיטבית להביע את עובדת נפגעתנו,  וכיצד יעלה בידינו להקטין את כמות הפגיעות עד למינימום?  

ההתחבטות הזאת העסיקה רבות את שלמה, בחור ישיבה עדין נפש, שסבל מהצקות חוזרות ונשנות מחבר לשיעור שהחליט לרדת לחייו ולמרר לו אותם בכל דרך שרק מצא לנכון. שלמה  לא היה מסוגל עוד לחוות את ההשפלות של אותו בחור, והתחנן בפניי שאעזור לו למצוא פתרון שיגרום לאותו פוגע לחדול ממעשיו ו’לרדת ממנו’ אחת ולתמיד.

שאלתי: כיצד אתה מגיב כשהוא מציק לך? “אני מסתובב מיד והולך” ענה לי, כצפוי.

ואם אומר לך שמעתה תנהג בדרך הפוכה: גש אליו והודע לו שנפגעת ממנו. האם תקשיב לקולי? כך המשכתי ושאלתיו. תגובתו לא הפתיעני: “האם זה הוגן שלאחר שהצליח ככה לפגוע בי אתן לו את הלחי השנייה על מגש של כסף? ומה עם כבוד העצמי שעדיין נשאר לי, האין זה נכון שאשמור על ארשת אדישה ו’חזקה’ לפחות כלפי חוץ?

הסברתי לו שהוא יכול להישאר צודק והוגן, אבל זה לא יהיה חכם… וכה ייעצתי לו: בהזדמנות הראשונה ששניכם נמצאים לבד, גש אליו במילים אלה: ‘דע לך, התנהגותך כלפיי פוגעת בי מאוד, אתה גורם לי נזק על לא עוול בכפי, אנא חדל מכך.’ ואם הוא ילהג משהו בנוסח: ‘אהה… טוב לדעת שאתה שביר כ”כ, להבא אזהר יותר לא לנשום מדי חזק בקרבתך’ וכדו’, אל תיבהל, זה סימן שכבר הצלחת להביך אותו. חזור שוב וביתר עוצמה: ‘אולי אתה שונה…  אבל אני, כמו רוב האנשים, נפגע כשפוגעים בהם. ואני דורש ממך שתפסיק לאלתר את ההתעללות הזאת’.

הפרדוכס היא שהדרך הנכונה והנבונה לטפל באותן פוגעים ולהבהיר להם שלפניהם עומד אדם חזק באמת היא, כמה מפתיעה, פשוט לגשת אליו ולגלות את אזניו בצורה ברורה שהוא הצליח ל…פגוע בנו! כדאי מאוד לנסות את העצה הזו ולראות כיצד ברוב המקרים התוקף מתקפל מידית ומתנצל על התנהגותו. והבונוס הוא שמעתה התוקף גם יתחיל להעריך אותו.

כן הנכונות הזו של לגלות ולהודות, כאילו על רפיסותו, משדרת חוזק וחוסן, ומעוררת התפעלות מצד הפוגע שבדר”כ לא הסכין לכגון דא. מה לעשות סוף כל סוף אין הרבה אנשים חזקים באמת!…

לסיום נביא כאן את דברי החינוך בספרו שמבאר שאדם אינו כאבן שאין לו הופכין, כשמדובר על פגיעה בכבודו וז”ל: “ואולם אם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים… אי אפשר להיות האדם כאבן שאין לו הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין. 

ובאמת לא תצווה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצווה אותנו … שלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם… שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו… וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. 

ואולם יש כת מבני אדם… שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו… פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח ע”ב) ‘הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”. (ספר החינוך מצוה של”ח)

אז מה עדיף? להפגין כביכול חוזק וגבורה, כדי לחפות על כך שהנך מרגיש לפני שוקת שבורה… או לגלות אומץ פתיחות וישרות, ו’להודות’ שאתה שייך לגזע האנושי, הפגיע והחלש, ממש מאותו סוג של בן שיחך?…

חשבו על כך…

מוגש ע”י:
הרב אברהם ישעי’ה שטרן, יועץ רגשי ופסיכותרפיסט.
לתגובות והארותgmail.com :@4384888

כמה נקודות חשובות לתשומת לב ההורים בימים אלו שחרדות מילאו את ליבנו ובימים שלאחר הטראומה.

שאלה:
שחרדות מילאו את ליבנו ובימים שלאחר הטראומה. מה זה פחד, מתח, טראומה וסטרס? ומה זה גורם לנו ?
תשובה:
השם ברא אותנו עם מנגנון הגנה המתריע בעת הצורך ומורה לנו מה ואיך לפעול באותו זמן.
בעת אירוע מתעוררת הרגשת חוסר וודאות, חוסר אונים, “מה יקרה? האם יקרה? האם אני מוגן?” והדבר מחדד
את כל חושינו למחשבות על צורות התגוננות: אם תהיה אזעקה- נרוץ, ניכנס, נסגור דלת וכו’, הראש והלב עובדים
במלוא התפוקה, ובגלגל המחשבות: מתח פחד לחץ וכו’. ולאחר מכן עייפות חוסר ריכוז ותשישות ….

שאלה:
האם מותר לפחד? ומה להגיב לפחד של הילדים?
תשובה:
מותר לפחד ומאד לגיטימי להתגונן, כדאי לדבר תוך כדי ובעיקר לאחר האירועים, למשל: מה הרגשת?
איך התגברת? וגם לשתף את הילדים שאנחנו וגם גיבורים מאתנו מפחדים, עם זה שאנו יודעים להתמודד ונעבור את זה.

שאלה:
מה צריך להדאיג אותנו כהורים? איך נדע האם לערב גורמים טיפוליים?

תשובה:
1. תשומת לב- אם החרדה מתמשכת גם בימי השגרה ומפריעה לתפקוד השוטף, לדוגמא: פחד לעשות דבר חדש,
ללכת בלילה או לישון לבד, חלון פתוח וכדו’.
2. היו ערניים האם נפגע התפקוד היומיומי במסגרת הלימודים או חלו שינויים בהתנהגות, מופנמות או מוחצנות.
3. האם הילד/ה לא רוצה לדבר על כך או מתבטא בצורה מוזרה.
4. בכל ספק כדאי לפנות למוקד שכווי ולמלאות שאלון רגשי.
5. חשוב לדעת שטיפול רגשי תמיד ישחרר, יוסיף ביטחון עצמי ויתן כלים להתמודדות עם הלחץ.

שאלה:
האם יש חשיבות לטיפול מהיר, או שאפשר לחכות אולי יעבור לבד?
תשובה:
פחד וחרדה, תופסים מקום נרחב בראש ובלב, וגורמים לתפקוד ירוד בהתאם לרמת החרדה.
ככל שנמהר לטפל בעניין ונשחרר את המועקה כך תהיה לילד פניות לתפקוד מיטבי ונמנע בעיות עתידיות בבניית
אישיותו של הילד

סליחה, מותר לי להיות?

כולנו בטוחים בזכותנו להצליח, ואף להיכשל! אולם יש שבטוחים שאין להם במה להצליח. הם חסרי הגנה. מכורח המציאות הם מפעילים את מנגנון ההגנה העצמית שיגן עליהם מכף כל אויב וצר פוטנציאלי. להלן נלמד לזהותם ולהבין מה נשתנו אלו מאלו. ביטוח חיים.

נפתלי בחור נעים הליכות, חכם ומבין אשר לפניו, ישב מולי וגרם לרחמיי להיכמר וללבי לצאת אליו. האמת, לא הצלחתי מיד לרדת לשורש הבעי’. לכאורה היו לו, לנפתלי, את כל הנתונים להצליח ולפרוח, ובמקום זאת הוא ישב מולי כציפור שמוט כנפיים, מדוכדך ונטול חיות. דימויו העצמי ירוד עד לאפס ועד בכלל, אינו מסוגל להחליט אף החלטות פשוטות וזניחות, ואינו נותן לעצמו שום סיכויים להצליח במשהו. אפילו לשמוע על כך שאולי יום יבוא וגם קרנו יחל להפציע, גם אינו מוכן. כל ניסיונותיי לדובבו עלו בתוהו.
במשך זמן השיחה בינינו הוא ניסה לשכנעני ללא הרף – ואת זאת הוא עשה בצורה מעוררת ההתפעלות – עד כמה הוא לא מוצלח ומקרה אבוד וכו’, פשוט ‘כישלון מהלך’, כך סיכם לי את מצבו המר עם דמעות בעיניו. כאבתי את כאבו, וחשבתי כיצד ניתן לעזור לו.
בשלב מסוים שאלתי אותו: “הרי תודה לי שהדיאגנוזה שלך כלפיך לא באה כתוצאה מחוות דעת מקצועית כזו או אחרת… לא כ”כ ברור לי מהיכן אתה שואב את ידיעותיך המופלגות אודות מצבך השפל ונטול הסיכויים. הצעה פשוטה לי איפוא אליך: צא לשטח וערוך ניסוי בכוחותיך… ברצוני שתחזור אלי עם נתונים על בסיס עובדתי”. פניו שהחווירו באחת כבר כמעט גרמו לי להתחרט על מה שאמרתי, מה הייתה בפיו אם לא כך: “אני מ-פ-ח-ד להיכשל”…

*******

אמא, הַגָנָה בבקשה…

כולנו ללא יוצא מן הכלל, ירדנו לעולם כעוללים חסרי ישע, נצרכים, ותלויים לחסדיהם של אחרים; חסרי יכולת לדאוג ולהגן על עצמנו, וחשים בטוחים רק תחת סינרה של האם, ומאוחר יותר בתמיכתם של שני ההורים.
במשך תקופת הילדות קבלנו מהורינו מענה לכל מחסורנו, הן הפיזיים והן הנפשיים, דהיינו לא רק שלולא טיפולם המסור לא היינו מתפתחים מבחינה גופנית, אלא אף אם לא היינו מקבלים את החום והאהבה במידה הנדרשת; את התחושה שפורסים עלינו חסות ומגנים עלינו, הדבר היה יוצר בנו חסר נפשי שבמקרים קיצוניים אף עלול היה לגרום לנזקים קשים ובלתי הפיכים.

ילד בשנותיו המוקדמות שמטופל כיאות בכל צרכיו הן הפיזיים והן הנפשיים, מקבל בעקבות כך תחושת ביטחון והגנה שהוא כה זקוק להן, ולתודעתו נכנס שיש לו על מי לבטוח, ולכן אין לו גם ממה לפחד. בקיצור, הוא מפנים שהעולם אינו מקום מפחיד ומסוכן, אלא ההיפך, גם לו הזאטוט יש מקום משל עצמו שאינו נתון לויכוח, וזאת בזכות מה שהוא. וכך הוא לומד לאט לאט להכיר בערך העצמי שלו באופן נכון ובריא, עד שברבות הימים הוא יצליח לעמוד בכוחות עצמו.
אמנם אלו שלא קיבלו כראוי את החיבה והחום, ההערכה וההגנה, בשנותיהם המוקדמות, הם גם אלו שלא מפסיקים לחפש כל חור נידח לברוח אליו כדי להינצל מהעולם המאיים, וכאילו מרגישים צורך דחוף להתנצל על עצם נוכחותם… אין בהם כח לעמוד זקוף על זכויותיהם, ואין להם יסודות להישען עליהם. וכתוצאה מכך פיתחו הרגשת חוסר אונים ופחד מפני עולם מסוכן שאינו מסכים לקבל אותם אליו. הם חיים בהרגשה מתמדת שאין הם רצויים בסביבה, מיותרים, וודאי שלא שוויי ערך לאחרים.
המשוואה היא כזאת: כמה שיותר מעניקים לילד תחושה שאוהבים אותו, מעריכים אותו, ושנמצאים לידו ובשבילו מתי שרק יצטרך, כך יתפתחו אצלו הביטחון והאמונה בעצמו, ובזכותו להתקיים בעולם בתור בעל ערך משלו.

מי מוכן להגן עלי… – מה מסתתר מאחורי הפחד מכישלון?

היכן מתבטאת ההבדל בין מי שקיבל את כל צרכיו הנפשיים לבין מי שלא?
אדם שנסמך על שנות ילדות בריאות ומתוקנות, אחד שגדל בסביבה של אהבה והגנה, אינו עסוק כל העת בניסיונות הגנה על עצמו, ולא ירעד כעלה נידף שמא יתגלו חולשותיו הרבים. כתוצאה מכך לא יהסס לנסות דברים חדשים במטרה לבדוק את מידת הצלחתו בהם, כי הוא פשוט לא חושש מדי מ’מה יאמרו הבריות’ על כישלונותיו. הוא אינו מסתובב בתחושה שאסור לו לטעות, אלא מבין בבהירות בלתי ניתנת לערעור, שעם כל חולשותיו ומגרעותיו עדיין מקומו מובטח בסביבה האנושית כיתר האנשים בעולם, המורכבים אף הם ממעלות ו…חסרונות!.
אדם כזה, גם יגלה עד מהרה את הפוטנציאל האדיר הטמון בו; במה הוא מוכשר, במה כדאי לו להתמקד וכו’, ואט אט יגרוף עוד ועוד הצלחות. ובקיצור, יחיה כאן בעולם ע”פ היעוד שהועידו לו משמים, כשהוא נהנה מכל רגע…
לעומת זאת, אדם שלא קיבל את האהבה וההגנה שהיה זקוק להן, יתקשה מאוד להגיע להישגים בעלי ממש כתוצאה מהפחד התמידי המקנן בו, שמא לא ייראה במיטבו לרגע קט, ולא יקבל מהסביבה את ה’הסכמה’ שהוא אכן כאחד מהם ושווה ערך אליהם, ובאופן אינסטינקטיבי יתעורר בו אותה מסקנה הישנה שהוא מיותר בעולם… ההרגשה הזאת היא נוראה כ”כ עד שהוא מוכן לוותר על כל מה שניתן כדי לא להיתקל בה!. ולכן הוא יגלה קושי עצום לגשת אל דברים חדשים שאין הוא בטוח במאת האחוזים בהצלחתו בהם. כמה פשוט, כמה עצוב.
במקרים קשים יותר הוא אינו מרגיש בטוח מספיק גם בפעולות השגרתיות של החיי היומיום. קיים בו צורך נואש לוודא שאין הוא ללעג וקלס בין הבריות, אולי צוחקים למשובתו? אין כל פלא שאדם כזה לא יממש את הפוטנציאל שבו ואת כישרונותיו – שברוב המקרים הוא אפילו לא מודע לקיומם עקב אי שימוש – וכתוצאה מכך רק יחריפו הרגשותיו השליליות.

*******

“אני לא מסוגל” “אין לי סיכוי להצליח” “אני ממילא לא מתאים לכלום, למה שאנסה” – שומעים פתגמים כעין אלו לעיתים קרובות? קרוב לוודאי שמדובר בעוד ‘נפגע הגנה’ ברמה זו או אחרת. הבשורה הטובה היא, שניתן להיעזר ולצאת מכך לגמרי! אכן אין זה קל לשנות דפוסי חשיבה שמקורם בגיל הילדות ובדר”כ מדובר בתהליך ממושך, אך בעז”ה לאחר שעושים סדר במח ולאחר עבודה עקבית ניתן לבצע שינוי ולהכיר אדם חדש ואחר לחלוטין! לאחר שמבינים מה המקור של כל אותם תובנות שגויות, האדם לומד להעריך את עצמו בצורה בלתי תלויה עד שמפסיק להעניק לעצמו ציון ‘גרוע’ בכל תחום עוד טרם שניסה אותו.
…האם לא הגיע הזמן לשנס מותניים, להביט לעצמנו בעיניים, ולהכריז שאיננו זקוקים להגנה מאחרים הקרוצים מאותו חומר כשלנו, אלא אנו, ורק אנו נחליט מי אנו באמת! כמה חבל לתת לפרח לקמול ולפוטנציה לנבול רק משום שלא קיבלתי רשות מהשני שגם לי מותר! וכשנגיע למסקנה הנבונה הזו – רק השמים הם הגבול לאן שנוכל להגיע בעז”ה.
חשבו על כך….

מוגש ע”י: הרב אברהם ישעי’ה שטרן – מטפל רגשי ב’שערי הצלחה’ סניף בית שמש וסניף ירושלים.
לתגובות והארות: 1700077@gmail.com

סוף מעשה במחשבה ולימוד תחילה

(בפרשת בן סורר ומורה ישנה שורת דרישות משני ההורים בקשר לאחידות, לזהות, לדמיון שביניהם: זה נוגע לקומתם, קולם, וגישותיהם, ורק אם מתמלאות דרישות אלה ( מה שבמציאות אינו יכול להתקיים באופן מלא!) – רק אז נחשב הבן לבן סורר ומורה. אם לא – אנו מנחים שאי ההסכמות בין ההורים, הוא שתרמה ליצירת הבעיה.)

נראה הדבר, שברוב המשפחות ישנן הסכמות בין ההורים באשר למטרות החינוך אולם פעמים רבות. יש פערים ולעיתים מחלוקות, באשר לדרכים בהם נגיע למטרות ויעדים.

פערים אלה, עצמם, הינם תולדה של נסיבות החיים והחינוך של ההורים עצמם, ומה שקרוי הדפוס המשפחתי.

יש משפחות שבהן ישנה פתיחות בין ההורים לבין עצמם, ובין ההורים – לילדים, נמצא שם תקשורת טובה, זורמת, ונכונות הדדית לשתף – גם בנושאים רגשיים, קבלה והכלה הדדית ללא שיפוטיות וביקורת יתר.

מנגד נמצא משפחות שבהן אין פתיחות – גם לא בין ההורים לבין עצמם, וגם לא בין ההורים לילדיהם, התקשורת שם אינה טובה, אינה זורמת, ואין נכונות הדדית לשתף, בוודאי לא בנושאים רגשיים.

הדפוס שם נוקשה יותר, פחות מכיל ומקבל, ויותר ביקורתי ושיפוטי.

מצב זה אינו טוב והוא עלול להיווצר בעיות חינוכיות של ילדים שאינם מתקשרים – גם במסגרת הלימודית, ילדים חסומים רגשית שצוברים כעסים , ולעיתים אפילו עוינות קשה שתתפוצץ בשלב זה או אחר, ילדים כועסים שזכו למנות ביקורת ושיפוטיות שיוצרות אצלם רבע קשה לגדילה ולצמיחה.

ברור כי יש צורך בהכנה ובהדרכה לקראת היותינו הורים מחנכים, אך לצערנו אין הדבר כך בפועל, בכל הקשור להורות ולהתמודדות עם גידול וחינוך הילדים.

כל המחקרים  מצביעים על חשיבותו הרבה של “האקלים המשפחתי” לגידול ילדים בריאים ושמחים.

המונח הזה הינו תולדה של כל מה שנכתב לעול, והבשורה הגדולה היא שניתן לשפרו, ניתן לרכוש כלים לשיפור האווירה, התקשורת, וההתנהלות התא המשפחתי. מפתיע כמה מהר ניתן לשנות אקלים זה, ע”י אימוץ כלים פשוטים.

אנו בשערי הצלחה, עושים זאת כבר שנים בהדרכה פרטנית של ההורים ובהדרכות קבוצתיות, ילדינו הם הדבר הכי חשוב ביותר לנו, בואו ונשקיע בהם מעט, והתוצאות, בע”ה יהיו ניכרות.

בואו וניקח לדוגמא את נושא התעודות הניתנות בסוף הזמן בתתי”ם ובביתי הספר.

כשאנו עוברים על הגיליון נשתדל קודם כל להתמקד בחלק החיובי ולתת לו ביטוי ניכר.

כשנגיע לציונים הפחות טובים נוכל להמשיך ולכלול אותם באותו נעימה חיוביות שתאפשר לילד\ה להרגיש שאיננו משדרים אכזבה או שיפוטיות, אלא אנו בטוחים ביכולותיו ובהתקדמותו.

אם ניקח דוגמא אחרת של מריבות וקונפליקטים בין אחים, ברור כאשר הילד\ה גדל באקלים –משפחתי, חיובי ונעים, הדבר מקרין על כל בני המשפחה, ומפחית מריביות וקונפליקטים.

אם רוב התנהגויותיו – לטוב ולמוטב, לומד הילד דרך חיקוי ולאו דווקא דרך שיחות ומוסר והטפה, כשיש לו מודלים לחיקוי – חיוביים מתקשרים אופטימיים, מכילים, מקבלים, הוא לומד לחקות אותם, ורבות מהבעיות העתידיות – תמנענה.

חשוב ללמוד איך ליצור אווירה ואקלים משפחתי – וסוף מעשה במחשבה ובלימוד תחילה.

בהנהלת מכבי האש אומרים: הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם השריפות, היא… למנוע אותם! הדבר ביכולתינו.

אלי ברמן

מנהל מקצועי