החומר האנושי אינו חסין אש. התייחסות חיובית ומשוב חברתי היא חיונית עבורנו, בהעדרם ניפגע, ואז… המערכת כולה עלולה להיכנס לסחרור ולתסבוכת.  כיצד להיחלץ מכך בדרך נבונה, והאם באמת ניתן ‘להתעלות’ מעל כל פגיעה. כל זה במאמר לפניכם.

…למה הוא כל כך נכנס בי? ועוד בצורה כל כך מחפירה. מה עוללתי לו? כך הסתובבתי סביב עצמי, מושפל ואכול מרירות, וממאן להירגע. …לפתע אני רואה מולי את פנחס, זה שבשלו כל הסער, וחיוך רחב מרוח על שפתיו, חיוך של מנצחים – כך הוא נדמה בעיניי על כל פנים.

אוי לי, כעת לא זו בלבד שהוא הצליח לפגוע בי, עוד הצליח לתפסני בקלקלתי כשאני ‘מפורק’ והלום פגיעה?! מיד ידעתי, היה לא תהיה! תיכף החזרתי לו גם אני חיוך רחב – יותר רחב משלו. אמנם בתחילה זה יצא חמוץ במקצת אך רק לשבריר של שניה, כי לבסוף כבר שכחתי לגמרי מהפגיעה, סליחה, מעולם לא חשתי אותה. בינתיים הוא הספיק להתקרב אלי, וכשכולו השתתפות בצער כביכול ביקש את סליחתי על פגיעתו בי. מה עניתי לו אם לא כך: “א-נ-י נפגעתי? ממה בדיוק?!”

רק כך הוא יבין שאני לא כ”כ פגיע ובעל אישיות רופסת, ויתכן אפילו שבאופן כזה ‘אתרגל’ באמת לא להיפגע כלל מהיום? מי יודע…

 

בין פציעה לפגיעה

קרה פעם שנחבלתם קצת? נחתכתם מחפץ חד? אין הכוונה דווקא למקרים קשים של פציעה בנסיבות חמורות ה”י, אלא ל’תאונות עבודה’ קלות שקורות במשפחות הכי טובות פה ושם. במקרה שכן, כיצד הגבתם? כל אחד וסוג התגובה שלו, תלוי בין היתר גם באופי הפציעה ודרגת הכאב. בכל זאת הרשו לי לקבוע ברמה גבוהה של וודאות שהייתם מודעים לכאב שחשתם, מה שגרם מן הסתם גם שתטפלו בעניין, ז.א. לחבוש את הפצע, ללכת לרופא במקרה הצורך וכדו’.

ברשותכם נוסיף כעת עוד שאלה קטנה: נניח שהחלטתם שאין זה לרוחכם להרגיש את הכאב, האם הדבר אכן גרם שלא חשתם אותו?…

ובכן, אם השאלות נראות לכם מגוחכות, אתם מוזמנים לגשת אל המכר הראשון שתפגשו ולהעמיד בפניו שאלה כמעט זהה: מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא נפגע ממאן דהו, כשהכוונה לפגיעה רגשית הנובעת מהתייחסות בלתי הולמת כלפיו. מהי הסבירות שאותו אדם ‘יודה באשמה’, שהוא נפגע רק היום, או אתמול, מהבוס/חבר/שכן או כל מי שרק יהיה…?

האם ישנו היגיון בכך שרק פגיעה פיזית הוא דבר שכל יושבי תבל מרגישים אותה באופן שווה, בעוד שפגיעה נפשית תוקפת רק קומץ קטן של אנשים שלרוע המזל אנחנו בינותם, סוג של מחלה נדירה?… האם האדם מטבעו אינו נפגע כאשר הוא נתקל ביחס מזלזל?

 

בגיל שלי כבר לא נפגעים, האמנם?

אז בואו ונעשה קצת סדר בעניין. ובכן, אם נתבונן מעט בעולמם של ילדים קטנים נראה שהם בהחלט יודעים להיפגע כשאינם מקבלים את ההתייחסות הרצוי’ מבחינתם. לרוב הם אפילו דורשים אותה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ולעיתים אף באגרסיביות מתונה – כשהצורך גובר וכל הדרכים לא עזרו עד כה… לא רק זאת, ילד קטן לא חש בושה כלשהיא כשהוא חוזר מהגן בוכה על שצחקו ממנו. הוא הרגיש פגיעה והוא הביע אותה. כמה ישר, כמה קל.

טוב תאמרו, מן הסתם תחושות רגשיות הן עניין של גיל. ובכן, צדקתם במקצת, אבל טעיתם בגדול… רגשות הפגיעה והעלבון הינן רגשות בריאות וטבעיות שכל אדם נולד עמן, והנובעות בין השאר מהצורך להרגיש שייך ומקובל – צורך שנמצא בכל אדם מעת לידתו, עד כדי כך שהתנא הק’ חוני המעגל טבע על דבר זה את התבטאותו הידועה: ‘או חברותא או מיתותא’. בקיצור אם לא עלה בדעתכם ש’צריך להפסיק’ לחוש כאב פיזי כי זה שייך רק לחלשים, כך גם מגוחך לחשוב שרק לקטנים ‘מותר’ להיפגע.

כיצד בכל זאת נעלמות אותן תחושות רגשיות? התשובה היא פשוטה: הן אינן נעלמות אלא מודחקות הצידה ונסגרות על מנעול ובריח, ובמקרים רבים עם כיתוב בחוץ: “אין גישה”! למה זה קורה? גם על כך נקבל תשובה ברורה אם נמשיך לעקוב אחר הילד, ובעיקר אחר תגובותיהם של סביבתו הקרובה.

אם נשים לב, נראה שמשפטים כמו: “אל תבכה, ילדים גדולים כבר לא בוכים” או “די לעשות עסק מכל דבר קטן, היה חזק” ו”אתה כבר ילד גדול” שגורים למדי על פיהם של הורים רבים, שלמרבה הצער רובנו נמנים עליהם, ובכן, הילד לא צריך הרבה תבונה כדי להגיע לתפיסה – המוטעית! – שלהביע רגשות זה סימן לחולשה ולקטנוניות. מהר מאוד הוא ‘מפסיק להיפגע’ ולומד לחקות את הגדולים שלצידו, שחיקו אף הם את הגדולים מעליהם. וקבלו את הדור הבא שאמון על הדחקת רגשות!

 

שימו לב אל הרגש

טעות נפוצה היא שרגש הוא דבר שיש להתבייש בו. גדלנו, ע”פ הרוב, בסביבה שבה לא מחצינים רגש והפנמנו שזה מה שאדם מכובד אמור לעשות. במשך תקופת ילדותנו כשפחדנו מהחושך וממה שעלול לקרות בעקבותיו, וזכינו להסבר מאלף שבגיל שלנו “כבר אין ממה לפחד” הפנמנו מצוין את המסר הסמוי: ‘אם אתה מפחד סימן שאתה קטן. ולכן אם אתה בכל זאת מפחד, אין לך ברירה אלא להסתיר זאת היטב’. תגובות דומות קיבלנו גם כשביטאנו רגשי פגיעה ועלבון, וגם אז למדנו חיש מהר ‘להתבגר’ ולהשיל מעלינו את כל הפגיעות קרי: להסתיר אותן.

המשפטים ששמענו בילדותינו נחרטו בנו כ”כ עמוק, שגם לאחר שנים רבות אנו עדיין ממשיכים לדבוק באותה תובנה שגויה ש: א ס ו ר לבטא רגש, כי אם כן הדבר יעלה לנו ביוקר. ככה התרגלנו בהעמדת הפנים ואף התמקצענו בו; דבר לא מזיז לנו, אחת היא לנו אם מתייחסים אלינו או מתעלמים מנוכחותנו, עד שלפעמים אנו כבר מתכחשים לעצם העובדה שנפגענו עמוקות.

– נושא הדחקת הרגשות הינו נושא רחב היקף שראוי לייעד לו מקום נפרד ויריעה בפני עצמו, כאשר כל סוג ומין של רגש מקבל את ההתייחסות האינדיבידואלי רק לו. אולם כעת נתמקד בעיקר לרגשי הפגיעה והעלבון, ובעקיפין גם לרגשי הכעס והשנאה. –

יהיו שיאמרו: מה פסול יש בלא להביע רגש? ההיפך, הרי בכך אנו בטוחים שרגשות שליליות ובלתי רצויות לא ימצאו ביטוי אצלנו ולא יגרמו נזק, לנו או לסובבים. התשובה היא: אכן, כדי שרגשותינו לא יפגעו בנו ביום מן הימים חשוב, ואפילו קריטי, לתת להן ביטוי.

חשוב לדעת! הרגשות מפעמות בקרבנו ולא נרגעות כל עוד אנחנו חיים ובריאים! מה שאנו עושים בעצם הדחיקה והדחייה הוא בעצם מה שקורה לכל כלי קיבול שסוגרים בו את מוצא הניקוז, ומטעינים אותו עוד ועוד: יום אחד הוא י-ת-פ-ו-צ-ץ!

לא נאריך כעת הרבה בנזקי ההדחקה, אך זאת נאמר: המחיר שאותו נאלץ לשלם המדחיק הסידרתי הוא יקר להחריד. לאט לאט הן פורמות לו את הישוב הדעת והשלווה, והוא הופך לאדם רגזן ונרגן, בעל תגובות מתפרצות ולא צפויות, מה שמשליך לעיתים קרובות על הקשרים שלו עם הסביבה ועם המשפחה. זאת ועוד, אחד המשדר לזולת שהכל בסדר ואפשר להמשיך לדרוך עליו… במשך הזמן יפתח גם רגשי שנאה וזעם על אותם שהורסים לו את החיים, ואם ביניהם יש כאלו החשובים לו, יש לנזק ערך מוסף ועצום! וד”ל.

בקיצור, הרגשות לא נעלמות באמת, ובהעדר אפשרות לצוף על פני השטח הן מצטברות בגוף האדם ועושים בו שמות, הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזיולוגית.

כמובן שאין זה אומר שצריך לתת לרגש לנהל את חיינו ולקבוע את התנהלותנו על פיו, כי אז נדמה כבהמה ח”ו. אדם בר דעת אמור לדעת כיצד להתנהג כדי לזכות בתואר ‘אדם’. אבל אם כלל אינו מודע לרגשותיו, כיצד ירכוש כלים כדי להתמודד עימם?

 

פרק ב’

דע מה שתשוב

הבנו כבר שגם אם נפגענו הדבר מעיד בס”ה על היותנו אנשים. הפנמנו גם שהדחקת הרגש לא משרתת את האינטרס האנושי בשום אופן וצורה. מהי הדרך המיטבית להביע את עובדת נפגעתנו,  וכיצד יעלה בידינו להקטין את כמות הפגיעות עד למינימום?  

ההתחבטות הזאת העסיקה רבות את שלמה, בחור ישיבה עדין נפש, שסבל מהצקות חוזרות ונשנות מחבר לשיעור שהחליט לרדת לחייו ולמרר לו אותם בכל דרך שרק מצא לנכון. שלמה  לא היה מסוגל עוד לחוות את ההשפלות של אותו בחור, והתחנן בפניי שאעזור לו למצוא פתרון שיגרום לאותו פוגע לחדול ממעשיו ו’לרדת ממנו’ אחת ולתמיד.

שאלתי: כיצד אתה מגיב כשהוא מציק לך? “אני מסתובב מיד והולך” ענה לי, כצפוי.

ואם אומר לך שמעתה תנהג בדרך הפוכה: גש אליו והודע לו שנפגעת ממנו. האם תקשיב לקולי? כך המשכתי ושאלתיו. תגובתו לא הפתיעני: “האם זה הוגן שלאחר שהצליח ככה לפגוע בי אתן לו את הלחי השנייה על מגש של כסף? ומה עם כבוד העצמי שעדיין נשאר לי, האין זה נכון שאשמור על ארשת אדישה ו’חזקה’ לפחות כלפי חוץ?

הסברתי לו שהוא יכול להישאר צודק והוגן, אבל זה לא יהיה חכם… וכה ייעצתי לו: בהזדמנות הראשונה ששניכם נמצאים לבד, גש אליו במילים אלה: ‘דע לך, התנהגותך כלפיי פוגעת בי מאוד, אתה גורם לי נזק על לא עוול בכפי, אנא חדל מכך.’ ואם הוא ילהג משהו בנוסח: ‘אהה… טוב לדעת שאתה שביר כ”כ, להבא אזהר יותר לא לנשום מדי חזק בקרבתך’ וכדו’, אל תיבהל, זה סימן שכבר הצלחת להביך אותו. חזור שוב וביתר עוצמה: ‘אולי אתה שונה…  אבל אני, כמו רוב האנשים, נפגע כשפוגעים בהם. ואני דורש ממך שתפסיק לאלתר את ההתעללות הזאת’.

הפרדוכס היא שהדרך הנכונה והנבונה לטפל באותן פוגעים ולהבהיר להם שלפניהם עומד אדם חזק באמת היא, כמה מפתיעה, פשוט לגשת אליו ולגלות את אזניו בצורה ברורה שהוא הצליח ל…פגוע בנו! כדאי מאוד לנסות את העצה הזו ולראות כיצד ברוב המקרים התוקף מתקפל מידית ומתנצל על התנהגותו. והבונוס הוא שמעתה התוקף גם יתחיל להעריך אותו.

כן הנכונות הזו של לגלות ולהודות, כאילו על רפיסותו, משדרת חוזק וחוסן, ומעוררת התפעלות מצד הפוגע שבדר”כ לא הסכין לכגון דא. מה לעשות סוף כל סוף אין הרבה אנשים חזקים באמת!…

לסיום נביא כאן את דברי החינוך בספרו שמבאר שאדם אינו כאבן שאין לו הופכין, כשמדובר על פגיעה בכבודו וז”ל: “ואולם אם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים… אי אפשר להיות האדם כאבן שאין לו הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין. 

ובאמת לא תצווה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצווה אותנו … שלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם… שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו… וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. 

ואולם יש כת מבני אדם… שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו… פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח ע”ב) ‘הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”. (ספר החינוך מצוה של”ח)

אז מה עדיף? להפגין כביכול חוזק וגבורה, כדי לחפות על כך שהנך מרגיש לפני שוקת שבורה… או לגלות אומץ פתיחות וישרות, ו’להודות’ שאתה שייך לגזע האנושי, הפגיע והחלש, ממש מאותו סוג של בן שיחך?…

חשבו על כך…

 

מוגש ע”י:
הרב אברהם ישעי’ה שטרן, יועץ רגשי ופסיכותרפיסט.
לתגובות והארותgmail.com :@4384888